חמשה טוטפות. ואם תאמר, למה הזהיר כאן, והלא הזהיר בפרשת ואתחנן (לעיל ד, ב). ויש לומר, דכאן הזהיר אפילו דלא אגידי כלל, כמו ברכת כהנים, דאף על גב דברכה רביעית של ברכת כהנים בפני עצמה קאי, ולא דמיא לחמשה מינים שבלולב, ולא לה' פרשיות בתפילין, דהתם כיון דאגיד התוספת עמהם, עובר בבל תוסיפו. אבל בברכת כהנים, כיון דברכה רביעית לא אגיד עמהם - אינו חייב, הוצרך לאשמועינן. וכן איתא בהדיא בספרי; 'מנין שאם פתח לברך את ברכת כהנים, לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר "יוסף ה' עליכם" (ר' לעיל א, יא), תלמוד לומר "דבר", אפילו דבר לא יוסיף'. הרי דבעי קרא להכי בפני עצמו. והיינו טעמא, משום דהברכה אינה רק דבור, ואינו אגוד עמהם, ובעי קרא להכי: ולכך לא פירש לעיל רש"י (ד, ב) 'ארבע ברכת כהנים', וכאן פירש 'ארבע ברכת כהנים', והיינו דכאן מיתורא ילפינן דאף הוספה לברכת כהנים חייב. והא דלעיל (שם) פירש 'ה' ציצית', היינו מפני כי דרך להביא ראיה מג' דברים, לכך הביא למעלה 'ה' ציצית', שלא יוסיף עליו ולא יגרע ממנו. וכאן שהיה צריך להביא ברכת כהנים, די בהני שלשה; חמש טוטפות, חמש מינין בלולב, ארבע ברכות לכהנים: ואף על גב דבספרי משמע דדריש שלא יוסיף על ברכת כהנים מלשון "דבר", יש לומר, דלאו מן "דבר" נפקא, אלא מיתורא דקרא, דלא הוי למכתב כלל קרא דהכא. וכך פירושו, מדכתיב קרא מיותר, שמע מינה דהך "דבר" דכתיב בקרא רצה לומר אפילו דבר לא יוסיף, כגון ברכת כהנים, לא יוסיף ברכה רביעית. וכן משמע, דלא דרשו רק בפסוק זה:אות בשמים. ענין זה ידוע לחכמים למה "אות" בשמים ו"מופת" בארץ, והוא ידוע מה שאמר הכתוב (ר' בראשית ט, יב) "אות ברית ביני וביניכם אות היא לעולם". כי האות בשמים, מפני שאות יותר מן מופת, לפיכך אמר 'אות בשמים', בדברים הקיימים התמידים כמו בשמים, אשר לא יקבלו הויה והפסד. וכאשר יש בו נס, שהוא שינוי, נקרא אות. ודברים אשר משתנים, כמו הארץ, יקרא מופת, ואינו כל כך נס: וגרסת רש"י שגרס 'כענין שנאמר בגדעון (ר' שופטים ו, יז) "ועשית עמדי אות", ואמר (ר' שם שם לט) "יהי נא חורב על הגיזה וגומר"'. משמע דזה הוי אות בשמים. וקשיא, דהא לא הוי זה אות בשמים. ואפשר כי דעת רש"י, כי מאחר שהיה על ידי טל מן השמים, נקרא זה אות בשמים. אבל מצאתי גירסא אחרת, והיא נכונה יותר; 'אות בשמים, דכתיב (בראשית א, יד) "והיו לאותות ולמועדים", מופתים בארץ, כדכתיב (שופטים ו, לז) "אם טל יהיה על הגיזה בלבדה ועל כל הארץ חורב וגו'"':מפני מה נותן הקדוש ברוך הוא אות. פירוש, הא דכתיב (ר' פסוק ד) "כי מנסה ה' אתכם", וכי בשביל שהקדוש ברוך הוא מנסה אתכם אל תשמעו, ובלאו הכי תשמעו לו. אלא הכי פירושו, 'ואם תאמר מפני מה נותן לו הקב"ה אות, כי מנסה':בקול הנביאים. הנה ענין זה נכבד מאוד למה קרא הנביאים "קולו", ותורת משה "מצותיו":ואותו תעבדו במקדשו. דאי עבודת המצוה, כבר כתוב "ואת מצותיו תשמרו", אלא דהכא איירי בעבודת בית המקדש, שהיא עבודה להקדוש ברוך הוא ביותר:אחיך מאב או בן אמך מאם. בספרי. ונראה לא שיהיה חסר - כאילו כתב 'אחיך או בן אמך' כמו שפירש הרא"ם, אלא כך הוא הפירוש; לפי שמספר הכתוב תארים "אחיך בן אמך", ולא לחנם נכתבו אלו התארים הרבים, אלא כך פירושו, "אחיך" הוא מן האב, שסתם אחיו הוא מן האב - שנקראים "אחים", כמו בני יעקב שנקראים "אחים" (בראשית מב, יג), לפי שהיו אחים מן האב, אף על גב שלא היו אחים מן האם. ומדכתיב "בן אמך", רוצה לומר שגם אם הוא אחיו מן האם, שהכתוב אמר (פסוק ט) שאל תהיה חס עליו מפני שהוא אחיך מאב וגם מפני שהוא בן אמך, ומכל שכן אם הוא אחיך מאב בלבד, או בן אמך בלבד:אשר כנפשך זה אביך. פירוש, לכך כתב "אשר כנפשך" אצל "רעך", לרבות האב, לפי שהאב גם כן הוא כנפשו של האדם. והשתא אין צריך להוסיף 'או', אלא מה שאמר 'זה אביך' רצה לומר כי אביו הוא כנפשו גם כן, ומדכתיב זה אצל "רעך", הנה גם כן אביו בכלל. זהו הפירוש האמיתי, ולא כפירוש הרא"ם:זו חמה ולבנה. פירוש, שאין לפרש הרחוקים ממך עד קצה הארץ, דאם כן לא הוי למכתב רק הרחוקים ממך עד קצה הארץ, אבל מדכתיב "מקצה הארץ ועד קצה הארץ", אלו חמה ולבנה שמהלכים מסוף העולם ועד סופו:לא תהא תאב לו לא תאהבנו. שאין לפרש שהכתוב בא להגיד שלא יתרצה לעבוד עבודה זרה, דהא הכתוב אמר (פסוק י) "הרוג תהרגנו וגו'", ואיך סלקא דעתך שיתרצה לו. אלא פירוש הכתוב שלא יאהבנו לזה המסית. ומפני שקשה כי למה סלקא דעתך שיהיה אוהב לו - עד שהכתוב מזהיר לא יאהבנו, ולפיכך קאמר מפני שנאמר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך וגו'", והוה אמינא גם כן למסית יאהב. וכן "לא תשמע אליו" גם כן קשה, דאין לפרש כמשמעו שלא יתרצה לו, דאין סלקא דעתך דבר זה, וצריך לפרש שלא ישמע אליו בהתחנן לו למחול. ומפני שקשה מהיכי תיתי לומר דיהא מוחל לזה, ולפיכך קאמר 'לפי שהכתוב כו''. אבל בגמרא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סא ע"ב) משמע דקרא "לא תאבה" אתיא להך מילתא - דאם אבה ושמע, אף על גב דלא עבד, אלא אבה ונתרצה לעבוד, חייב מיתה. ואם כן קרא הוא כמשמעו:לא תהפך בזכותו וכו'. מפני שלשון חמלה נופל על החומל על דבר שלא יאבד, לכך דרשינן (ספרי כאן) "לא תחמול" ש'לא יהפוך בזכות'. אבל "לא תחוס" משמע לא תהא מרחם עליו, וזה על מי שכבר בא שיהיה נאבד. לכך דרשינן, מפני שנאמר (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך", אלא תרחם עליו, אבל על זה לא תרחם עליו:יצא מבית דין חייב אל תחזירהו לזכות יצא זכאי תחזירהו לחובה. כך הגירסא בספרי. ואם תאמר, מנא לן תרווייהו לדרוש, דהא חדא צריך לגופיה (קושית הרא"ם). ונראה לומר, דשניהם שקולים הם, שהרי בדיני נפשות אמרינן (סנהדרין לב. ) 'יצא זכאי אל תחזירהו לחובה, יצא חייב תחזירהו לזכות'. ולפיכך כאן שכתוב "הרוג תהרגנו", מרבינן תרווייהו, דשניהם שוים. והרא"ם פירש דשניהם מיותרים, שכבר כתיב "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו". ולא נראה:כי תשמע לאמור אומרים כן יצאו אנשים בני בליעל. פירוש, מלת "לאמר" דבק אל "יצאו אנשים" שלאחריו. ואין פירושו שתשמע שיצאו אנשים בני בליעל, וזה אינו, דאם כן יהיה מלת "לאמור" מיותר, והוי למכתב 'כי תשמע יצאו אנשים', ומדכתיב "לאמר יצאו אנשים", הכי פירושו, שכך אומרים יצאו אנשים בני בליעל:אנשים ולא נשים. ואין לומר דבר הכתוב בהוה, שהם דרכם להסית, דכאן כבר כתיב "בני בליעל", ולא הוצרך למכתב "אנשים", אלא לדיוקא לדרשא הוא (כ"ה ברא"ם). ועוד, דבכל התורה בעינן קרא לרבות נשים כאנשים לענין עונשין, דילפינן מדכתיב (ר' במדבר ה, ו) "איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם", השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, כדאיתא בבבא קמא בפרק שור שנגח. וכאן לא איירי לענין עונשין של אשה, רק לענין עיר הנדחת, ובהאי גוונא אין לנו שום כתוב להשוות אשה לאיש. וכבר כתבנו זה בפרשת אמור (ויקרא פכ"א סוף אות ב) ובשאר דוכתיה:
